דעות קדומות
מה יש לכן להגיד על –
חצאית ארוכה או מתחת לברך, חולצות מכופתרות, חליפות ווסט, פליסה, שאלים, פאה ארוכה או קצרה, כיסוי ראש צבעוני או כל הזמן שחור, קשירה כזו או אחרת, תכשיטים, איפור מסוים, יש לה לק? הנעליים גבוהות, באיזה צבע.. ואצל גברים- החליפה צבעונית, עניבה, דירוג בשיער, זקן פרוע או מסודר, פיאות בחוץ של תימנים או מאחורי האוזן, או בכלל לא.. הגרביים צבעוניות, מגבעת בשבת או רק ביום חול, חליפה שחורה מעוצבת או גזרה רחבה, יש להם מחשב נייד, טלפון כזה או אחר, גמבוי או טאבלט בבית?!
בטוחני שלכל אחת מהקוראות יש מה להגיד על כמה מילה שנכתבה למעלה. לכולנו יש איזושהי מגירה של דעה קדומה לגבי כל סממן חיצוני שאנחנו רואות.
זה כל כך עצוב לחשוב עד כמה כולנו פועלים מתוך דעות קדומות. עד כמה יש לנו איזושהי קביעות בראש ודעות על אנשים מסוימים, או חוגים מסוימים וכך מתנהלים עם כל אדם פרטי שנמנה בחוג הזה – בלי בכלל להכיר אותו.
כאשר רואים קוד לבוש מסוים שנמנה עם ציבור מסוים – מיידית נפרסות בראשנו כל מיני תכונות שכבר 'הלבשנו' על האדם, למרות שבכלל לא בטוח שזה הוא. הסממנים החיצוניים גורמים לנו לתייג את הבנאדם שמסתתר מאחורי, ללא הזדמנות לתת לו להכיר לנו את עצמו, להביא את יכולותיו ותכונותיו מעבר לחוג שהוא כביכול משתייך בו, וכל זה רק בגלל סגנון הבגדים או אופי המשפחה.
אנחנו לא יכולים לשפוט משפחות לפי מה שהם מכניסים לבית, או איך שמלבישים את הילדים בו, אנחנו היינו בו? אנחנו מבינות איזה ניסיונות האמא עוברת שם? איזה תחבולות היא צריכה בשביל להתמודד עם היצר הרע הספציפי של הילדים שלה?
כמובן שנעשה את הבירורים, ואם יש דברים שלא מתאימים לבית שלנו, לא נשלח לשם את הילדים. אבל מפה עד לתיוג מוחלט של המשפחה, או עד לדבר עליהם בצורה לא נאותה שגובלת בוודאות בלשון הרע, וגם להגיד לילדים שהם לא בסדר – זה לא תקין. כולנו זוכרות שלדבר על אחרים זה נקרא לשון הרע? ולשון הרע זו עבירה חמורה מאוד? ויש גם משהו שנקרא רכילות. מהי התועלת בלספר לכולם מה קורא עם הילד ההוא של המשפחה ההיא? מה התועלת?
צריך להבין שלכל ילד יש נשמה מיוחדת במינה מאת בורא עולם, ולכל משפחה יש את השיקולים שלה איפה להקל ואיפה להחמיר בהתאם לנשמות שהקב"ה הפקיד בידם. אנחנו רואים ילד מסתובב ברחובות עם אופניים ענקיות ויכולים ישר לומר איפה האמא, איזה משפחה מוזנחת ואיך לא משגיחים על הילדים שם, אבל אנחנו ממש לא יודעים מה ההתמודדות בבית, ואיזה נפש יש לילד שצריך את החופש הזה וכמה תפילות אמא שלו שופכת עליו.
אנחנו לא יודעים כלום, אנחנו לא דיינים בבית הדין, אין לנו את הזכות לשפוט אישה שמתלבשת בצורה כזו או אחרת, אנחנו לא יכולים לתייג אותה במקום מסוים ולפי זה להתנהג או לדבר. מי שם אותנו במקום הזה? אנחנו יודעים מהיכן היא באה? מה הנפש שלה? מה הקב"ה מצפה ממנה במשבצת המסוימת שלה? מי אנחנו שנגיד שאני יותר צנועה או יותר טובה במשהו? יכול להיות שאישה שנראית פחות צנועה מחברתה תקבל הרבה יותר שכר על המאמץ שלה להיות בצניעות שלה מאשר השנייה שקל לה יותר. ומאידך, גם על נשים שכביכול מחמירות בצניעות וזה נראה לנו מאוד מוזר או שונה, גם עליהן אסור לנו לפצות את הפה. כל אחת תעשה מה שטוב לה ולמשפחתה. אנחנו לא צריכות לדבר על אף אחד בעולם!
לא נשכח שאנחנו לא מנהלות את העולם, אנחנו לא יודעות ממה כל אחד נוצר. מה הניסיונות ומה הקשיים של כל אחד. ואין לנו רשות לתייג. מספיק יש אחרים מבחוץ שמתייגים אותנו בגלל התקשורת שעושה לנו תקדימים, אין צורך שגם בתוכנו יהיו את התיוגים הלא הוגנים הללו.
כמובן שצריך לבחור את החברים והחברות לילדים, ולא לשלוח לכל מקום, כמובן שגם אנחנו צריכות לבחור את החברות, מי טובה לנו ומקדמת אותנו בעבודת השם ולא משפיעה עלינו לרעה. כך גם כל המשפחה, צריך להסביר לילדים כמה זה חשוב חברה טובה וכמה חברים יכולים להשפיע לרעה גם אם לא מתכוונים לכך.
אבל בשום פנים אין צורך לדבר רע על אף אחד, אם מישהו לידנו יורד מדרך התורה והמצוות, אנחנו מרחמים עליו, אנחנו אומרים שקשה לו ויש לו יצר הרע שעדיין לא הצליח להתגבר עליו, לכולנו יש. מה אנחנו חסיני אש? גם אישה שהולכת בחוסר צניעות בכיסוי ראש או בביגוד, יש לה יצר, זה קשה.. זה ניסיון.. זה לא אומר משהו רע לגביה, היא יכולה להיות הכי טובה ולבכות להשם שייתן לה כוח.
אנחנו לא יושבים בבית דין של מעלה, כל אחד יעשה את המוטל עליו. ישמור על משפחתו גם מחברה לא טובה וגם מלשון הרע ומהסתכלות רעה על אחרים. אנחנו מחנכים את ילדנו וביתנו לראות את הטוב, בכל אחד. תמיד. בלי תיוגים ובלי סיסמאות. הקב"ה הוא אבא שאוהב את כולנו ללא יוצא מן הכלל.
